עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים
"גם אני". כן, אבל. . .
22/10/2017 20:53
Assi Berman Dayan
הטרדות, חינוך, אמהות-בנות. אמהות- בנים

 

גם אני, כמו רבות, יצאתי מהבית יום אחד, או יותר, מחייכת ושמחה ומישהו פירש זאת כהזמנה לאופל. ילדה,נערה, אישה, מתלבשת יפה, מעיפה מבט מרוצה במראה, יוצאת קלילה לאוויר הבוקר,הצהריים או הערב והמגננות שלה נשארות בעקבים הגבוהים, או השטוחים, של נעליה. את שקועה בשלך ומישהו שולח מבט מלוכלך, הערה פולשנית או סתם מחליט לשלוח ידיים כי מתחשק לו. ואני, בכל מאודי, מזדהה עם חשיבותו של השיח הזה, הפומבי, שמציף ים של זכרונות ותמונות של נשים שונות ממקומות שונים, כל אחת עם הסיפור שלה והכאב השורט שהותיר בה.

אבל, במקביל לאשה שאני, שבהוויתה מזדהה עם הנשים שנחשפו ועם אלה שנותרו מאחור, אני גם מתחברת לקול האם שבי, אם הבנות והבן הצעיר. השיחות עם הבנות היו ויהיו שיחות רגש-נפש גדושות בתובנות ועצות, כאלה שנובעות מנסיון החיים שלי, כאלה שלא הוענקו לי מאמי,כאלה שיהיו להן, כך אני מקווה, מעין סוג של מגדלור שיאיר ברגעים של סימני שאלה או מצוקה. כל אותם משפטים שחזרתי עליהם בחפירה סיבובית, כמו, רוצי וספרי ברגע שמישהו אומר לך שלא לספר, או, שאל תישארי עם מישהו כי לא נעים לך, תמיד תעדיפי את עצמך ונפשך.

עם בני יקירי ,המתבגר הבוגר , השיחות, מטבען, הן שונות, וכאלה שבהן אני במודע מכוונת לעיצוב הבנתו, כגבר, את העולם גם מהצד הנשי. מתוך הקשר הקרוב והתקשורת הפתוחה שביננו,מעצם היותנו אם ובנה אוהבים, מחוברים אך גם מושכלים, השיחות שלנו מקיפות רבדים עמוקים ורחבים. אני שואפת לכך, שבני יהיה גבר שמכבד, שנזהר שלא לפגוע, שמבין ומפנים שהמרחב של הזולת, אשה או גבר, הוא שלהם, ונתון לבחירותיהן. מתוך שכך, לא הוא לא, והוא חד משמעית לא! כי המרחב האישי הוא מה שמגדיר את המרווח הפיזי- נפשי, ואל תפלוש, אל תכבוש, אל תכפה את עצמך היכן שמסומן הגבול.

יחסי אמהות-בנות מסתעפים מהבנת הדמיון שקיים בגוף ובחוויה. לעומתם, יחסי אמהות- בנים הינם מורכבים מעצם השוני שבין המינים. מעבר לסיפורי המיתולוגיה, למחזות ולמחקרים הפסיכולוגים,למדתי זאת מתוך התנסויות חיי. מהילד הקטן שהציק לבתי הפעוטה בגנון, וההסבר ש"הוא לא התכוון", ועד הסלחנות שאני, לפעמים, גיליתי כלפי בני הקטן כשגילה חוסר ב"רגישות חברתית".... והמסר הפשוט שכל ילד קטן צריך לשמוע הוא, שגם אם הוא לא התכוון הוא עדיין הכאיב . וזה הבסיס ללקיחת אחריות, להבנה היכן מסתיים המרחב שלך ומתקיים המרחב של זולתך.

אנחנו, כנשים, אמהות, אחיות, סבתות, דודות, צריכות לקחת על עצמנו, ממש לעבוד בזה, שהבנים הצעירים, הגברים שמתבגרים בביתנו או בסביבתנו הקרובה יבינו ש" האשה הזו היא אני"! שהבנים שאנו אוהבות וחייהם בחיינו יתכגרו ללא הדפוס המחשבתי הנושן של" קדושה וקדשה", של מדונה וזונה. שכולנו, האמהות והנשים שהם מכבדים היינו או שאנו עלולות להיות אובייקט להחפצה מינית וזלזול. הבנים האלה שלנו הם, קודם כל, באחריותינו, לפני שאנו מבקשות ממערכות החינוך והתקשורת לשנות ולחדד את המסרים החשובים האלה.

אז, כן, גם אני חוויתי חוויות מטרידות, גם אני תומכת בכל ליבי בקורבנות, כועסת וכואבת על כל נסיון להאשים אותנו הנשים בעבירה שמישהו אחר ביצע, ותומכת בהעלאת המודעות לפגיעות מיניות. אבל, בד בבד, קוראת להתחיל לדבר עם הבנים הפרטיים שלנו ולשנות את פני  החברה,

One child at a time !

 

 

 

 

 

0 תגובות
על הגשר בערב ראש השנה
28/09/2017 17:17
Assi Berman Dayan
על חמלה ורגישות

עמדתי על הגשר המוביל מהנמל לחנייה, נושאת שקיות קצת מכבידות. נעצרתי לשנות את האיזון בידיי, לאזן את המשא. כמה מטרים ממני היה שכוב על הרצפה האיש הצעיר שנמצא שם, כך נדמה, בכל יום, מניח ראשו על חפציו המועטים. הוא התרומם ממושבו, ושאל, האם אני מעוניינת שהוא יעזור לי לסחוב את השקיות, כי, "ראיתי שכבד לך, ואני יכול לעזור." אין צורך, תודה, כך עניתי, אני באמת מסתדרת. אבל, בכל מקרה, שיהיה לך חג שמח ושנה טובה. דמעות בעיניו, והוא אומר, הלוואי שגם אחרים היו מתייחסים אלי כך. הוצאתי כמה מטבעות, חתכתי כמה ענבים מהאשכול, ונתתי לו, מתכווצת בתוך תוכי מהרגע האנושי הזה שנרקם כך סתם על הגשר, ההומה אדם בדרך כלל שהיה ברגע הזה ריק לגמרי.

איש שהוא כשקוף, שעוברים ושבים ורצים ושמחים עוברים לידו ומסיתים מבטם לנקודה במרחק. ואני, כמה רגעים קודם, כמעט עברתי על פניו במהירות, שלא לראות, שלא להפנים את הנוכחות שלו שעומדת בסתירה כה גדולה לרוח החגיגית שנושבת סביבו.

בעוד שעות ספורות ייעטפו אותנו כנפיה של השנה החדשה, וימי תשרי המורכבים ייצעדו בסך. ימי שאלות, תשובות ונבירה בנבכי הנפש. עם מתק הדבש והתמר, עם טעימות היין, עם כל המר והמתוק של סופים והתחלות. ברגע ההוא על הגשר, כצעדתי בתוך בועתי, כשידיי אחזו בחבילותיי ומחשבותיי התעופפו, הסתחררו להן ברוח הקלילה, באותו רגע הגיח האיש ההוא, האיש ללא שם, האיש על הגשר. והדקה ההיא שבה הוא יצר את הקשר האנושי ואני הבחנתי בכאב ובפגיעות שלו, וראיתי את הבן אדם שהתכווץ כך על הגשר, בשולי החברה
0 תגובות
NOW WHAT
30/06/2017 18:54
Assi Berman Dayan
על מלחמות, זכרונות ושינויים

 

ששת הימים, 50 השנים, על מה שבין האישי לפוליטי.... 


זכרון שצרוב בי ממלחמת ששת הימים, כתמונה שצבעיה דהו עם השנים. אני ילדה בת שלש וחצי, ורצה בצהרי היום עם חבריי לגנון, כולנו בתחתונים וגופיות, ממהרים למקלט לקול האזעקה שפולחת את האוויר. הזכרונות האחרים מתעמעמים, חמישים השנים שחלפו מאז יצרו מעליהם שכבות-שכבות של רגעים ותמונות.

עוברות עוד שש שנים, וקול הסירנות ותנועת המכוניות מהכביש הראשי חותכות בחדות את שקט יוםהכיפורים של שנת 1973, ומלחמה חדשה סודקת שוב את בועת ילדותינו. מהמלחמה הזו זכרונותיי ברורים יותר, ילדה בת עשר וחצי, שמתבלבלת בין הפרטי- למשפחתי- לכללי, ומנסה להביא איזושהי תועלת בכאוס הגדול. צהרי היום, המבוגרים בבית הכנסת, ואנחנו נסערים עד נרגשים מהעובדה שאפשר לענות לטלפונים ואולי גם קצת לשמוע רדיו. טלפון אחד מרכזי במרתף חדר האוכל, ואנחנו יושבים לידו לקבל את הודעות החירום שזורמות אליו. ומתקשרת אשת אחי היקרה,  שילדה את בתם הבכורה שלושה ימים קודם, ומבקשת שיבואו לאסוף אותה מבית החולים כי מפנים ושולחים הביתה את מי שאפשר. אני חושבת עליה היום, ארבעים ושלש שנים אחרי, ומנסה לדמיין איך הרגישה אז האמריקאית הכה צעירה, שרק ילדה ופתאום נוחתת עליה מציאות מלחמתית כה פתאומית ומפחידה. תפילת מוסף של יום כיפור, ואני בחלוק קצר ובכפכפים, עולה לעזרת הנשים לספר לאמא שלי על שיחת הטלפון מבית החולים. פאסט פורווד לכמה שעות מאוחר יותר, והיא יושבת עם התינוקת הזערורית בסלון בית הוריי, ומסביב המולה והתרגשות מתוחה. הצום הסתיים,ומתחילים להאפיל את החלונות, ואני זוכרת, כאילו היה אתמול, את אלישע היפני, אלוף הקראטה, ששתה רק מים רותחים, מחייך, ומלא בטחון, שגם הפעם ישראל תנצח.

שבועות של מתח ואובדן, ומגיעות הידיעות הכואבות, על הרוגים, על פצועים, על שבויים ונעדרים.ובונדי של משפחת יעקבס, ותני של משפחת אהרון, ועוד שמות רבים באותיות שחורות משחור. והם מתווספים אל חללי המלחמות הקודמות, ששמותיהם מוקראים ברשימת ה"יזכור" של יום הזכרון, ונאספים לתוך ים הדמעות. דמעות היתומים והאלמנות של חללי הקיבוץ בנגב, דמעות הכאב האצורות של יונה על אחיה, וכאבה שהוצנע תחת מעטהאצילי שקוף. וכל אלה חוברים אל זכרונות ניצולי השואה ומפזרים בסביבת ילדותינו שברי חששות ופחדים, מצוקות והדחקות רגשיות, וצורך כפייתי לדבוק בעשייה יומיומית, עשייה של שגרה.

מדלגת עם השנים, מתבגרת, מסיימת את התיכון ומתגייסת עם כולן וכולם לצבא. תשע שנים מהמלחמה האחרונה,שנת 1982, ושוב פורצת מלחמה. מלחמת לבנון. ועכשיו אלה אנחנו ששם, ואלה חברינו לסיר ולמשחקי הילדות, שחייהם מוקרבים למולך המלחמות, והדאגות והחרדות הם שלנו, בגובה העיניים והלב. רעידת אדמה, שבר גדול הקורע אותנו, כששרגא אהובנו, אשף השחייה והמשחקים, יפה -העיניים וטוב הלב נגדע בחוסר תכלית. היופי והתמימות שמיסכו את חיינו בשנות הילדות, אלו שהצלחנו להתכסות באשלייתם, נאכלו באש הלבנון, באש המזבח שלא מציל את הנאחזים בו.

והזמן רוקם על הכאב מעטה דק שמאפשר המשכיות, וטוויסט גורל מחבר ביני ובין חברו ליחידה, שהופךלאיש חיי. ואנחנו זוג צעיר, שנאבק ומנסה להתפרנס בארץ הזו, בישראל של אמצע-סוף שנות השמונים. אינתיפאדה מתלקחת, ובאים ימי מילואים רבים ולא הגיוניים, במיוחד כשיש עסק קטן בהקמה והישרדות. ואז, אורזים מזוודות וזכרונות, מקפלים קמטי חיים בתוך כמה בגדים וספרים, וטסים לאמריקה. אנו בורחים מארץ המגבלות הבלתי אפשריות אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. . . .

ינואר 1991, עוד תשע שנים חלפו מהמלחמה האחרונה, ואני יולדת את בתי בניו יורק הרחוקה. די בודדה, בחוץ שלג וקור, אבל מודה על כך שאיני צריכה להתעטות ביחד איתה באוהל ובמסיכת גז. מסלול חיים, בין מלחמות, בין אבידות, בין אהבות, בין סיומים להתחלות. ונפשי, מאז, מתפזרת בין שתי היבשות, בין אהוביי, סינדרום ישראל -אמריקה כענן מר-מתוק, מלווה את חיי. וסבבי המלחמות, שחוזרים ב"לופ", ללא פתרון וללא מוצא, והררי סיכומים, גיבובי מילים שיוצרים מגדל רעוע של שגרה שמתפרקת לכדי כאוס קרבי רפטטיבי.

וזו אני, מנקודת מבטי האישית לגמרי, ואני נוף ילדותי, ומחשבותיי נכתבות מנקודת הסתכלותי הפרטית. אבל, נוף חוויותיי ונוף זכרונותיי נושק כך, או אחרת, לחייהם של כל הנולדים וגדלים וחיים ומתים בארץ הזו. אני, שעזבתי, ולפני שש שנים חזרתי אל הארץ הזו, עשרים ואחת שנים אחרי שעזבתי אותה בכאב. חזרתי אליה באהבה, מתוך בחירה, מתוך הכרה שאני ואהוביי נשלם מחיר יקר. חזרתי מתוך תקווה, שהארץ האהובה תפסיק לזעוק ולדמם, ושרוח של חמלה ותבונה תרגיע, ותפסיק את מחול החרב והשכול. בשש השנים מאז שחזרנו- עלינו לארץ, הספקנו גם "לחוות" מבצעים- מלחמות, והגענו עם כל החברה שחיה כאן למצב הנוכחי, שהוא קרב פנימי- אזרחי, ששולטים בו קרע ופחד.

אינני יכולה עוד לאגור את מילותיי בתוכי, הן זולגות את עצמן החוצה. אהבת המקום הזה איננה נחלת הצד הצועק, האלים, המתלהם. אפשר, ורצוי, לאהוב דווקא באמצעות חיפוש הטוב, החמלה והאחווה. בחרתי לאהוב בעצם היותי בארץ הזו, בעצם אמונתי בקשר ובחשיבות שיש לחיינו כאן. יהיו שייבטלו את דבריי בתייוגם כנאיבים, אך זוהי לא נאיביות. אמונה ביכולת העשייה אינה נאיבית, והיא הבחירה היחידה שעליה חונכנו. חונכנו על מיתוסים של חלוציות ודבקות במטרה כנגד כל הסיכויים. גדלנו על ברכי האמונה והתקווה שגן פורח יכול לצמוח גם באמצע המדבר, ושמאובדן ושכול עצומים יכולה לקום חברה שחותרת לאחות קרעים ולשגשג מחדש. האמונה ביכולות האלה, אם נדבוק בה, מסוגלת להצמיח כנפיים חזקות שיכולות להרים אותנו מעל להתחשבנויות הרסניות, ולפתוח באופקינו אפשרויות הפתוחות בהרבה מעל להרג, לשנאה ולדם. בכל ליבי אני מאמינה, שניתן לאזור עוז לשנות, ולהשתחרר מכבלי ה "מה שהיה הוא שיהיה". במאמץ גדול, במחשבה, בהקשבה, בפתיחות והרבה רצון ויצירתיות אפשר, והכרחי, ליצור כאן מציאות אחרת. מייחלת בכל ליבי, שזכרונותהמלחמות והשכול יהיו לא רק אפיזודות של נוסטלגיה והתרפקות על עבר נשגב, אלא גם, ובעיקר, בסיס ודשן לתובנות ומעשים שיובילו למחילה, לחמלה ולחיים. . . !


2 תגובות
שבע שנים של בגרות והתגברות
21/06/2017 23:16
Assi Berman Dayan
אמא-ילד, הגירה, התבגרות, קשיים והצלחות

היית אז בן 10,ילד קטן קומה וגדול מחשבה, בתהליך לקראת טיפול בהורמון הגדילה. "על הדרך" הפנה אותנו הרופא המטפל לעבור בדיקת מ.ר.י במוח, שניגשנו אליה בנון שאלאנטיות, לסמן וי על עוד שלב בדרך. כשהסתיימה הבדיקה המאד רועשת, אני זוכרת את התמונה בבהירות, אמרת לי: "אמא, איזה כיף שאני אחרי, ושיותר לא אצטרך לעבור את הרעש הזה". ואני, בחיוך, קניתי לך אוכל בקפטריה והסעתי אותך לבית הספר.

כמה שעות אחר כךקטע צלצול הטלפון את שלוות הצהריים, ועל הקו היתה רופאת הילדים המסורה, שבעדינות הודיעה לי שנמצא ממצא חשוד. כך, משום מקום, באמצע החיים, נמצא אצלך גוש בראש ואצלי צמח לו גוש רגשי בלב. גידול מולד, לא סרטני, אך כזה שמצריך ניתוח פולשני. ובערב למחרת יצאנו להליכה, אמא ובן ברחובות העיירה. יושבים על ספסל, ואני בזהירות מספרת לך, לא יודעת איפה מתחיל ואיפה נגמר הקו הדק בין המציאות הנורמלית, ובין זו ההזויה שהוטלנו אליה. מסבירה שנצטרך לראת מומחה, נצטרך לעבור עוד פעם את בדיקת הרעש, ואתה מקשיב, ומנסה לעשות סדר במחשבותיך המתערבלות.

ב-6 ביולי,שבועיים וקצת לפני יום הולדתך, עברת את הניתוח, שארך ארבע שעות ובמהלכן חתכו, נברו,ניקו ותפרו בחזרה. מתוך המעלית הוציאו אותך ישן על מיטה, וצינור מנקז -דם משתלשלמתוך התחבושת הגדולה שעטפה את ראשך. אמהות חשות את כאב ילדיהן בבשרן, ואני התהפכתי מבפנים כשראיתי אותך שם, שוכב וחיוור.

שנה אחר כך ארזנו את ביתנו, את חיינו, ועברנו למקום ההוא שמעבר לים, למדינה שהיתה ערש ילדותי,ובתקופות קשות ראית בה את הרס ילדותך....שש שנים חלפו, שש שנים של הגירה, שהכילו רגעים רבים של בכי וצעקות, מפחי נפש, פרידות וטלטלות, מעברי בתים וערים, מעברי בתי ספר רצופים בקשיים. ובמקביל, ולמרות הכל, שזרנו בסבלנות ובאהבה חוט רקמה מוזהב של תקווה ואופטימיות, של הסתכלות קדימה, מעל המהמורות, מעל התהומות. נאחזת בעשייה, גם ברגעים בהם רפו הידיים ורצו לשמוט, והמשכת ללמוד, לנגן, לצייר, לקרוא, ולטפס גם כשהמדרון הפך תלול עד מאד. וכמו במחרוזת, חרזת חרוז של נחישות וחרוז של הצלחה, חרוז של חיוך עם חרוזי הומור דקים ומנחמים. וממש כפי שביום הניתוח שלך, בבוקר ניו יורקי חם ודביק, היית הילד הצעיר שהצחיק את הצוות הבוגר, ומצא את נקודת הגיחוך בתוך הרצינות, גם עכשיו אימצת את ההומור כמזור וכחבל הצלה. ובכל משבריך וגליך היינו איתך, בחיבוק ממשי או וירטואלי. אך, בתוך כל זאת, היו לי גם הרבה רגעים בהם רגשות האחריות והאשם שחשתי שיתקו את יכולותיי. רגעי הספיגה של הטחותיך וכעסיך, רגעי ההבלגה על טיעונים נבונים ומלאים בכאב שגדשו וגעשו מעל המסוגלות שלך להכיל ולהתאפק.

שש שנים של שורשים, שלי שמתחזקים מחדש, ושלך שמשתרגים ומעמיקים לאט לאט. משפחה שבדרכה מיוחדת במינה, מתפזרת בין בתים ויבשות, בין פגישות ופרידות. זוג הורים שהתפצל , ושלושה ילדים שהתמודדו כל אחת בתורה, ובתורו. לפעמים התרסקו, בדמע כאבו, ואחר כך  הצליחו להתאחות ולצמוח. כל משפחה מיוחדת בקשייה, זו המשפחה שלנו, אך היא גם בבואה של משפחות רבות שמשנות, מהגרות, עוברות, מקוות ומתמודדות מול מציאות שונה לגמרי מזו שהכירו קודם.

ואותו חוט מוזהב של קשר, של אהבה, של תקווה, נשזר בין פיסות חיינו ויוצר לנו את המעטפת שמאפשרת לחייך ולהביט קדימה. בני, אהובי, יקירי, תעודת ההצטיינות, שקיבלת בבית הספר השבוע, מגלמת בתוכה את הרוח והנחישות, החוכמה, והדבקות בהצלחה. היא ביטוי ליכולת שלך להתעלות מעל שלל הסיבות ל-"למה לא", ולכשרונך למצוא וליישם את האפשרויות הטמונות במציאת ה"איך כן"!

ולפחות לרגע אחד, ואולי לקצת יותר, אני מרשה לעצמי להישען לאחור, לנשום ולשחרר אנחת רווחה. ואז לוחשת, תודה.

1 תגובות
לזכר שרגא שלנו
01/05/2017 00:22
Assi Berman Dayan
יום הזכרון, 2017
והלוואי שבחייך, ולא במותך ציווית לנו את האהבה. אבל, באינותך נולד היש החדש שנוצר בין שנינו, שזכינו להיות חלק מחייך. החוסר שלך פער חלל בלב, והוא נוכח ברגעים קטנים וגדולים בחיינו. יום זכרון שני בלי אמא שלך, שהכאב קפץ את שפתיה וכיבה ברק בעיניה, החשיך את האור של הוריך. והם אינם עוד לבכות את התהום העמוקה שבלעה את הצחוק בביתכם. שני אחים שבשקט ובאמונה דבקו בחיים, הקימו משפחות ויצרו המשך ליופי ולשמחה. הזכרון הוא מצע קוצים שמונח למראשות האוהבים הזוכרים ומתגעגעים, אין נינוחות ואין מנוח. והשנים, במרוצתן, משוות מימד זמן לרגע הבשורה , מרחיקות ממנו את חדות הפרטים. אך הכאב, זה שזולג ביתר שאת בימי זכרון קולקטיביים, ממתין תמיד כדי לפרוץ ולהדהד את החוסר, ההחמצה, חוסר התכלית והאובדן הרב מלהכיל . שרגא יקר, זוכרים ומתגעגעים לעד.
0 תגובות
דברים שיש לי להגיד לבנותיי וחברותיהן ביום האשה
08/03/2017 17:51
Assi Berman Dayan
יום האשה, אמהות, נשיות עכשווית


 

יום האשה הוא טריגר עבורי לכתוב לכן, בנותיי האהובות, ולנשים צעירות בנות דורכן, ולדבר על דברים, שלפעמים מודחקים לסדקי היומיום או מתטשטשים בשטף המסרים שנאמרים בחלל הציבורי. למרות חשיבות השיח העוסק בנשיות, פמיניזם ושוויון, לעיתים קיימת בי תחושה של גל שוצף שמטביע את הפרטים הקטנים של הדמות הנשית המורכבת, היכולה להיות יפה בוורוד, או בכל צבע , וגם חכמה ומוצלחת, רכה וחזקה ועצמאית-מחשבה. ויש מחשבות שעוברות בראשי ואני חשה צורך לבטא ולהעביר לכן, בנות העשרים פלוס שבונות את חייהן ומעצבות את מקומן בעולם.

זכות ועונג לי לחוות את התבגרותכן ולבלוב נשיותכן בכל יום מחדש. אני רואה שתי נשים צעירות חכמות וחרוצות, נבונות ומלאות בחוש הומור, המאפשר לכן לזהות את הרגעים המחייכים שמתקיימים גם בתוך קושי ודמעות. אתן מרגשות בטוב הלב ובבטחון הפנימי והשקט שלכן, והאהבה העצמית שבלבכן מאפשרת את האהבה והאור שאתן מקרינות כלפי סביבתכן. הכרת התודה שאני חשה מאפשרת לי לחזור לשנות ילדותכן ולנסות ולהרכיב תמונה שבוחנת את מה שהיה אז ובנה את מי שאתן היום.

בכל יישותי אני מאמינה בזכות האשה לבחור את בחירותיה ולהחליט מהם סדרי העדיפות שמתאימים עבורה ועבור משפחתה. זה מתחיל בילדה ובנערה וממשיך כשהיא מתבגרת והופכת לאשה. הבחירות שלנו ויכולתנו להחליט מה נעשה עם גופנו עומדות למבחן הסביבה בתקופות חיינו השונות, ובאות לידי ביטוי בהערות ארסיות והרסניות, בהגבלות, בשלילת זכויות, ובהשפלות פיזיות ונפשיות. אתן, למזלכן, גדלתן בסביבה תומכת שאפשרה לכן להיות שמחות ובטוחות במי שאתן, ובמשפחה אוהבת שמעניקה הכוונה וחיבוק בעת הצורך, מאפשרת לכן לפרוח, ומעודדת אתכן לפרוש כנפיים ולעוף בעקבות מאוויכן ושאיפותיכן. אבל, מעצם היותכן נשים צעירות, אתן נחשפות גם לקולות אחרים, אלה המאיימים לשלול את זכויותיכן מצד אחד, ואלה, שמהצד השני נוקטות בעמדות מגננה ששוללות את אותם חפצים וסמלים שכה אהבתן בילדותכן, צעצועים ששחקתן איתן כשדמיונכן לקח אתכן לעולם אגדות של נסיכות וברביות, נסיכים ואבירי חלומות.

אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הבאים דווקא מפני שיש באמתחתי את נסיון השנים. פעם, כשהייתן קטנות, שמענו לא אחת את "משפט הפנצ'ר", המשפט שנאמר כדי להוציא את האוויר והרוח מאיתנו, משפט שאמרו לי אמהות בעלות נסיון, משפט ה"חכי, חכי שהן יגדלו ואז....". דברים שנאמרו כדי לתאר עתיד שבו תתבגרנה, תמרודנה וכבר לא תהיינה כה מחוברות, כה קשורות ופתוחות ובטוחות בגב התומך שיש לכן בבית. נסיון השנים שחלפו מאז משקף שעדיין, במהותכן, אתן אותן ילדות עליזות הבונות לעצמן עולם שלם שמכיל את חלומותיהן, חלומות ללא גבולות ומגבלות, רצף של מצבים ותמונות כפי שאתן עיצבתן ויצקתן בהם חיים.

שעות רבות של ברביות. . .  כמה שאהבתן לשחק בהן, להלביש, לסרק, ולשלב אותן בתוך העולם שיצרתן עבורכן ועבורן. שעות רבות שבהן לא הפרעתי, לא התערבתי, ולא עצרתי את הסחרור המתוק- ורדרד שאליו נסחפתן. הייתן תלמידות מצטיינות, ילדות חברותיות, טובות לב ומתחשבות, ולא היתה לי שום סיבה שבעולם שלא להנות מהצד, ולהתמוגג ממה שמבחינתי ארז את כל היופי הזה: הקשר המיוחד שביניכן, שתי אחיות קסומות.

ויום אחד החליט מי שהחליט ,משיקולים שונים, שברבי הפכה לגורם המאיים על דימוי הגוף והבטחון העצמי של ילדות. לפתע, היא הפכה לבת השטן החטובה שאשמה בהתפרצויות הקנאה והפרעות אכילה. יוחסו לדמותה, הבאמת לא אנושית, את השאיפה הנסתרת של בנות להיות כמוה, אשר, כביכול, גורמת לילדות רבות לשגות בחלומות לא מציאותיים לגבי גופן, ולהתנפץ עליהם בהגיען לקרקע של דמותן המשתקפת במראה. בעקבות הלחץ, ברבי הונמכה ומותניה הורחבו, חזה הוקטן, והבגדים שהיו כה מושלמים עליה בעבר נעשו צרים ולא התאימו יותר לבת דמותה ה"מציאותית". ואתן, ילדות שלי, באכזבה ביכיתן את השינוי, ודי התפוגג לכן הכיף הדמיוני....

ובמקביל, יחד עם המגמה להאניש את ברבי נשלחו חיצים אל עבר נסיכות דיסני , שהועלו על מוקד הפוליטיקלי קורקט. ופתאום כבר לא תקין לקרוא לכן נסיכות מפני שהכינוי, כביכול, מתעל בנות להתנהג כמו "נסיכות טובות", להישען על נסיך שיבוא להצילן ומסרס את עצמאותן.

וכאן אני חוזרת למה, שבעיניי , נדחק ומטושטש בתוך המסרים הערכיים והרעיונות החשובים. התנועה הפמינסטית בתחילתה היתה חייבת להיות לוחמנית ומוגדרת. בזכות הרעיונות שסימלה שריפת החזיות שלהן אנו יכולות היום לא רק להחליט איזו חזיה, אם בכלל, אנו רוצות ללבוש, אלא גם לבחור את הדרך שבה אנו שואפות ללכת. הפמיניסטיות החלוצות, והרעיונות שהוציאו נשים מהחלל המצומצם שנקבע עבורן על ידי חברה פטריאכלית, הן סוללות הדרך שבה אנו הולכות והבסיס של מי שאנחנו. ובשעה שבנות דורי הן הנדבכים שצמחו על היסודות שהקימו מחוללות המהפכה הפמינסטית, אתן, בנות צעירות, הנכן יוצקות התוכן והאופי של היצירה הנשית המופלאה הזו.

ואתן, ששיחקתן שעות רבות בבובות ובנסיכות גם קראתן, השכלתן, הצטיינתן בלימודים, בונות לכן חיים מלאים ויצירתיים. בחלקכן נפלה הזכות להיות גם וגם, גם יפות וגם חכמות, גם להיקרא נסיכות וגם להרגיש חזקות ועצמאיות. בזכות הנדבכים של דורות נשיים קודמים אתן משתייכות לדור נשי שיכול לשלב תכנים וערכים שונים ולא חייב להיצמד לסטיגמות או דמויות פלקטיות. מובן לכן, ללא שמץ של ספק, שברבי היא בובה יפה שכיף לשחק בה ולהלביש אותה, אך עם זאת, ברור שגופכן הוא מתנתכן , הוא אמיתי, אנושי ונשי והוא שלכן. גופכן, גם אם איננו מושלם, הוא חי ונושם, ומכיל בקרבו את מוחכן ושכלכן הישר, את לבכן ונשמתכן הנדיבה. עבורכן היה כיף להנות מברבי אך מעולם לא היה ספק שהיא, בסופו של יום משחקים, נשארת בגוף הפלסטיק . כיף לעוף למחוזות אגדות, נסיכות ונסיכים, אך מציאות חייכן היא עכשווית ושלכן ונתונה לבחירתכן.

בזכות המשחקים והדמיון למדתן, שגם כשלאחרת יש מה שאין לכן, וגם אם תחושת קנאה או תסכול אנושית מעט צובטת, עדיין לא תנסו להפחית מהאחרת, כי אם תטפחו את מה ששלכן. אהבתן את ברבי כמו שהיתה, חטובה ומחייכת, ולקחתן איתכן מאותם ימים תכונות יקרות מפז. למדתן לפרגן מבלי להיות מאויימות, ולמדתן לחייך ולשמוח מה"אקססוריז" הקטנים של החיים.

אל תאפשרו להמעיט בערכן של פנטזיות ומשובות הילדות שלכן, אמצו ללבכן את חלומותיכן וזכרונותיכן. שאבו מהם את הרצון והכוח להאבק בנסיונות של דיכוי, השתקה והחלשת נשים, ודעו, שבידיכן היכולת להעניק מעוצמתכן לחברותיכן המחפשות חיזוק במציאת מקומן בתוך הדרך הנשית שבה כולנו שותפות.

0 תגובות
מפלצות ושדים או- אנטישמיות באמריקה לפני שנים
03/03/2017 17:52
Assi Berman Dayan
גזענות, אנטישמיות- זה קרה גם לי באמריקה


גל אנטישמיות סוחף את ארצות הברית, וכולם נסערים עם צלבי קרס שמצויירים חדשות לבקרים, מצבות מחוללות והתראות על פצצות במרכזים היהודיים. ותוך כדי סדר בנירותיי מצאתי קטע שכתבתי ופרסמתי בטור שלי ב"ידיעות אמריקה" לפני כתשע שנים. גילויי גזענות, כמו הטרדות מיניות, כמו מחלות ותאונות, תוקפים אותנו כשאיננו מוכנות וסודקים את שכבת האשליה שמגנה עלינו בתחושה ש" לי זה לא יקרה". אז זה קרה לי אז, יום אחד באמצע החיים, בעיירה הנינוחה, המרופדת, הסמי-יהודית וישראלית, שבה חייתי ושבה חי אישי היקר עד היום.

מלבד שינויים קלים, חלק מהדברים שכתבתי אז, בשנת 2008:

"במרכז העיירה, בחנות של ההודי, שאומר בעברית משתעשעת "חבל על הזמן" ו"שבת שלום", הייתי בעיצומן של הקניות הרגילות לשבת. פתאום, משום מקום יצא לו השד, איש קופצני, לא מגולח, ממלמל ומגיב לכל תנועה ומילה בצחוק עצבני ורע. וכך, ביום שישי , באמצע החיים הוא ירה מפיו את הקריאה שהסיתה המונים בגרמניה הנאצית מלווה במועל יד, קריאה שלא אחזור עליה. הוא אמר מה שאמר, יצא מהחנות, והשאיר מאחוריו מועקה, תדהמה ואלם מוחלט.

וכמו שלפעמים אנחנו מקבלים מכה ורק אחרי שעות חשים את עוצמת הכאב, כך היתה תחושת המחנק, שהתחזקה בתוכי ככל שעיכלתי את מה שקרה, וככל שהתעוררו בי כאבים של דורות ופחדים של מי שגדלה בצל סיפורי השואה.

בהוויתי אני נאחזת בצחוק ובאופטימיות, ולמרות הדאגות היומיומית מתקיים בי בסיס של הכרת תודה על מה שיש, ואמונה בכוח לשנות את מה שמציק. כעת הרגשתי, שאני נשאבת לריק של חוסר אונים זמני.

אחר כך הגיע הזעם, ואמרתי לעצמי שלא אכנע לחולשה, ועשיתי כמיטב יכולתי שאותו שד עלוב לא יזהם את חייהם של עוד אנשים. הסברתי לבעל המקום את משמעותן האיומה של המילים שנאמרו, והלכתי להגיש תלונה במשטרה, כדי לתעד את מה שקרה וכדי שאם הוא יאמר את המילים האלה שוב או ילוה אותם בעוד מעשה שנאה, ניתן יהיה להראות שהיה לכך תקדים." (ניו ג'רזי, 2008)

הרגשתי אז, והיום אף יותר, שאנטישמיות, וגילויי גזענות בכלל , הם סוג של שפעת, ובאין חיסון יעיל באמת נגדה, וכשהיא תוקפת את הגוף, אנו נחלשים ונופלים לקרשים. גם אם לכאורה חיים באיזור שנחשב ל"מוגן" יחסית, עדיין בכל שכונה או עיירה ניתן לפגוש באלה שמחכים ותוקפים ברגע של שאננות או חולשה. הדרך האמיתית להתרפא היא בחינוך ובהכרה, שאנחנו, כקבוצה שסבלה כה הרבה משנאה תהומית ורצחנית, נפסיק את "משחק המסירות" הזה שבו אנו חיים. המשחק שבמהלכו אנו כמו תופשים את "כדור" הגזענות ומשליכים אותו הלאה, לעבר הקבוצה הבאה. כצאצאי דורות רבים של אנשים שנרדפו בגלל השתייכותם הדתית והאתנית, עלינו לראות אל מעבר לאנטישמיות הגואה במקומות שנדמו בטוחים, מקומות שאננים כמו עיירותיה השלוות של אמריקה. מי יתן, ונשכיל לקלף מעלינו את קליפת ההכחשה ונתגבר על הקולות המסיתים שמשליכים את כדור הגזענות הלאה, לעבר הקבוצה הבאה, ומטילים בני אדם נוספים אל תוך הקלחת הרותחת וההרסנית הזו.

קרני השמש בסוף מאירות מבעד לעננים הקודרים, והן מצליחות לחולל קסם, תקווה, ואמונה שאפשר לגייס אור גדול כדי לגבור על החושך.

שבת שלום:)

0 תגובות
חזרה לאור
22/02/2017 14:11
Assi Berman Dayan
לחזור לעצמי
הביניבשתיות שאבה אותי למערבולת רגשות. במשך חמש וחצי שנים אנחנו בתוך תהליך שמקבל טוויסטים ועיקולי דרך משלו. בנוסף לתזזיתיות הקיימת בי, אני נסחפת אחרי הנסיעות, הביקורים, משיכות היד של החיים. כבר כמה חודשים שנדמתי, שאיבדתי את קולי בתוך המציאות ההזויה שמסביב. בין המציאות האישית שלי, שכאמור שזורה בפגישות שנמדדות בשעון חול שזולג את רגעינו הספורים ומתרוקן כשמגיע זמן פרידה, ובין העולם שמסביב, שמשמיע קולות המחרישים את המיות הלב ואת שפיות השכל.אני מנערת מחדש את האבק שמכסה לי את היכולות, ומאמצת דברים שאמר לי אלמוני בזכות האנרגיות ,שהצלחתי לשדר למרות כיבוי- הנפש שלי באותו הבוקר. חוזרת אל המילים, כמו מפלסת דרכי במחוזות שעברו שטפון שמחק את השבילים. אחרי שמתכרבלים במערה מסתנוורים מהאור, ולכן גם חוששים מהיציאה המחודשת. אז אני מצטיידת במשקפיים מסננות קרניים, אוספת את מילותיי ונעטפת בהן כמו בצעיף מלטף ונעים. חוזרת לאוויר ולאור.


0 תגובות
ממתקי יום הולדת
08/12/2016 12:11
Assi Berman Dayan
זכרונות ויום הולדת


החשבון הזה שבנפשי, המאזנים הפנימיים והחיצוניים של חיי, נקודות הכובד ,והקלילות ,שמנקדות את תשומת ליבי ברגעים השונים. הנה מגיע עוד יום הולדת, התאריך שבו בכיתי את בכיי הראשון, שבו חיפשתי את מקור החום והאהבה, חיפשתי את חיבוקה של אמא, שהיום כבר קצת פחות זוכרת את תאריך לידתי. הרגע הזה, שבו את כבר יודעת שאין מי שיזכור באמת את הראשוניות הזו בשבילך, ומייחלת בכל יישותך, שלך זה לא יקרה, ושלעולם, כל עוד נשמה באפך, לא תשכחי את הרגעים הראשונים של ילדייך.  

אני לוקחת הבזקי זכרון מילדותי, מוציאה אותם כמו ממתקים ממהמזווה, כמו אותן קוביות שוקולד פרה שכרסמתי בתאווה עד שחוסלה החפיסה. לוקחת רגעים ומלטפת מהם רסיסי אבק. הזמן שחלף מצליח להשאיר גרגרים מסויימים שמטשטשים עבורי את הכאבים, מעמעמים תחושות של עצב ובדידות. רואה את הילדה שבתמונה, שערה קצוץ, לבושה במכנסיים הכחולים עם הגומי, ועל זרועה תלויה קופסת חבילת השבת. בכל יום שישי, בתוך הקופסה, חיכו לנו הפתעות מתוקות לשבת, פינוקים קטנים שנזללו עוד לפני שהגעתי הביתה. סוכריה אחרי סוכריה, עוד קסם סוכרי עטוף בניר מרשרש, עוד רגע זעיר וקסום.

ממתקי החיים מאפשרים לנו את ההתמודדויות. כשאני בנהיגת לילה מאוחרת או מתיישבת לראות סרט או הצגה, הסוכריות שברשותי מפיחות בי את היכולת שלא להכנע לעייפות הזו, שרק מחכה לרגע שבו אתיישב כדי להשתלט עלי. כשאני בטורבו של עשייה אין לה סיכוי, אך כשרק אני מרפה היא מתעוררת במלוא עוצמתה. הסוכריות האלה, שמוכרז עליהן כיום קרב חורמה, מסמלות עבורי את המתיקות מזרימת השמחה, חסרת האחריות.

יש ימים שאני מחליטה, לא עוד סוכריות, כי בעיני רוחי הסוכר הצבעוני הזה עושה מסיבת שחיתות בתוככי גופי. בימים האלה אני מסתפקת בהנאה גדולה בתמרים, הפצצות המתוקות שאני מכורה אליהן, יכולה לחיות עליהן, והן מכילות פחות צבעי מאכל והרבה יותר יתרונות בריאותיים. הימים האלה הם הימים שבהם אני הבוגרת מצליחה לצמוח ולהתרחק מאותה הילדה הקטנה, שנוברת בחבילת השבת כדי למצוא עוד סוכריה קטנה.

אך זו אותה הילדה שבי, שברגע של גילוי לב, קצת כואבת את הוצאתן של הצבעוניות הרכות והמתוקות האלה משקיות הכיף הקטנות של כולנו. ולמרות ההיגיון, עדיין נעצבת לראות אותן הופכות פתאום להתגלמות החולי והרוע.

ובניגוד להיגיון,

אני רוצה לדלג על שנות נסיון חיים, על תובנות שנרכשו עם הזמן, על מה שנחשב כחוכמה ויישוב הדעת. 

בורחת אל מנהרת הזמן הפרטית שלי, אל תוך המערבולת שבה הכל אפשרי. 

אני נותנת לחיוכיי לגשר על הקמטים שבעור ובלב, מושיטה זרועותיי ומחבקת באהבה את ילדת הממתקים, ולוחשת מלים שרק שתינו מבינות. אני מחבקת אותה-אותי, מרגישה איתה את הטעם המתוק. מצליחה להחליף גרגרי אבק מעיקים בגרגרים סוכריים, מגלגלת בפי את העונג שמציף את בלוטות הטעם, ונהנית ממתקי החיים.                                                

               

2 תגובות
לילה אבוד בפריז
18/11/2016 18:25
Assi Berman Dayan
סיפור חיים ותובנות זוגיות


זוג צעיר ונלהב מגיע לפריז אחרי לילה שלם של נהיגה מהריביירה. מוצאים מלון קטן מתוך רשימת המלונות שבמדריך התיירים שבידם, הולכים לחדר, נחים ומתקלחים, מתלבשים יפה ונועלים את נעלי העור החדשות שקנו באיטליה לקראת ערב ראשון בעיר האורות והאוהבים. סוף שנות ה-80', והתמימות עדיין צעירה וחסרת נסיון.     

מסוחררים מהתרגשות יוצאים מהמלון להחזיר את האוטו לסוכנות ההשכרה. מצליחים לנווט אל מרכז העיר, מחזירים את האוטו ומתכננים את המשך הערב. שעת אחה"צ מוקדמת, השמש מאירה, הכל מקסים. מחליטים לאכול משהו, וחושבים שאולי כדאי לחזור למלון לנוח קצת לפני המשך הערב.אוקיי, בואי ניקח מטרו למלון , הוא אומר, אולי זה קרוב ואפשר ללכת ברגל. אין בעיה,היא אומרת, בוא נחזור. אבל. . .לאן אנחנו חוזרים, לאיזה מלון?  היא שואלת, לקחת את כרטיס הביקור? לא, חשבתי שאת! אין לנו את שם המלון?? הם מתבוננים זו בזה נבוכים....אבודים.  

הזוג הזה היינו אנחנו, לפני שנים כל כךרחוקות. ואותו הלילה הארוך, שעבר עלינו ברחובות פריז נחצב עמוק בהוויה הזוגית שלנו.כמו בסרט תזזיתי ואפל, כך חרשנו באותו לילה את רחובות העיר, רחוב אחד אחרי השני,למעלה ולמטה, בחיפוש אחר המלון הקטן שזכרנו במעורפל. המפה שבידינו סומנה בקווים אדומים , שמחקו את הרחובות הלא נכונים, ואת כל בתי המלון אליהם נכנסנו במהלך הערב והלילה. כשהחושך ירד, אופי העיר השתנה לעיננו. ראינו את מסיימי העבודה יוצאים לאכול במסעדות שמסביב, ושעתיים אחר כך גם ראינו אותם הולכים בחזרה לבתיהם. אחריהם הגיעו הבליינים, הצעירים חסרי הדאגות, בבגדי הערב היפים. ואנחנו שם, כמו שני חסרי בית לבושי מחלצות, מחפשים מקום לחזור אליו, להניח את הראש, לחלוץ סוף סוף את נעלי העור הלוחצות. חצות הלילה, ועדיין משוטטים בתשישות, בתי המלון סגרו את שעריהם, ואין עם מי לדבר, אין את מי לשאול.   

לילה בעיר. מנקי הרחובות ומכוניות הזבל תופשים את מקום הבליינים, עיר האורות מחשיכה ונרדמת. ואנחנו כבר הולכים יחפים, עוד רחוב, עוד סמטה.... מונית עוצרת לידינו. הנהג מגחך, כמובן, ומשוכנע שיצליח לאתר את בית המלון. בהצלחה לך ולנו אני חושבת, אך כבר לא מחכה ומתיישבת במושב האחורי עם רגליים מורמות ויחפות. העיקר שניסע עוד קצת, העיקר לשבת ולנוח.... לא רוצה לעזוב את הכריות הנוחות, לא רוצה לחשוב, לא רוצה להחליט.... אחרי שעה או שעתיים, כי מי סופר ומי זוכר, הוא מוריד-משליך אותנו מול תחנת המשטרה. הוא התייאש מלחפש, רוצה לסיים את המשמרת ולהיפטר מהתיירים ההזויים שב מכוניתו. בתחנת המשטרה כבר הפכנו לקוריוז, גם אנחנו כבר צוחקים למרות שמתים לבכות ולצרוח. צרפתית רצוצה שפוגשת שברי אנגלית לא מביאה אותנו, או את השוטרים, לשום פתרונות. השעה ארבע לפנות בוקר, ואנחנו יושבים שם, מחכים לעלות השחר. לילה ראשון בפריז, ממש לא כמו שדמיינו. . .

אנחנו יושבים על הספסל בתחנת המשטרה, מרוקנים מכל תחושת האושר שהרגשנו שתים עשרה שעות מוקדם יותר. התסריטים שאנחנו מריצים, כל מה שהיה, כל מה שעשינו ולא עשינו ,שהביא אותנו לנקודה המייאשת הזו. שואלת את עצמי, איך זה קרה, איך יצאתי בלי לקחת כרטיס ביקור.... הוא סמך עלי, אני סמכתי עליו, וכל אחד מאיתנו מאשים את עצמו.במהלך השיטוט הלילי שלנו אנו חווים רכבת שדים של עליות וירידות, ואיכשהו בכל פעם שאחת צונחת השני מתעשת ומוביל, וכשהוא מתעייף ומתייאש אני מתנערת ומחדדת חושים ואינטואיציה.     

שש בבוקר, העיר מתעוררת ליום חדש. שוטר צעיר רוצה להיפטר מאיתנו, ושולח אותנו למלון שמעבר לפינה. יש שם, הוא מבטיח, איש שיוכל לעזור לכם. אנחנו הולכים למלון הקטן ושואלים את האיש שבדלפק אם יוכל לעזור לנו. הוא לא ממש בטוח, ולא יודע איך לעזור. ואז, כמו מתוך מאגר אנרגיה שהיה רדום כל הלילה, אני מבקשת את ספר הטלפונים של בתי המלון.פותחת בדף המלונות בני שלושה כוכבים, ומתקשרת לאחד מהם שנראה מוכר. הלו, אני שואלת את הקול בטלפון, האם שם המשפחה מופיע ברשימת האורחים? כן, הוא עונה, ישלנו חדר שחיכה לכם כל הלילה!                    

שנים עברו, אנחנו במסע-החיים, עוברים שעות של אושר וקושי, טלטלות ולבטים, אך תובנות הלילה ההוא נצורות בתוכנו גם היום. נשארנו עם הידיעה, שבשיתוף פעולה, בלקיחת אחריות במקום האשמה הדדית, בשילוב החוזקות של שנינו אנחנו מוצאים בסוף את המקום האבוד, ואת הצמיחה האישית- זוגית. כמו אצל כולם, זו עבודה מתמשכת, אבל ארוג בה חוט עדין של הבנה ותקווה.

 

 

5 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »