עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים

סופים הם לפעמים....מחשבות על בחירות ושינויים

01/09/2016 12:45
Assi Berman Dayan
בחירות ומחירן

 

אוגוסט מתחיל לקפל את השמשיות בשפת הים, את הגלשנים, ואת השעות הארוכות של היום. חצבי הסתיו מתחילים להופיע ומזכירים לנו את סוף העונה, את סוף השנה, את ראש -השנה הקרב....ולמרות שהשמש עודנה קופחת בחום גדול ובלחות נוטפת, כלהסימנים מראים לנו שעוד קיץ הולך ונמוג. ובקיץ הזה עברנו לגור ליד הים, והגלים והבריזה הנפלאה שלו פותחים לי בכל בוקר את היום החדש. ועוד היתה לנו חתונה משמחת,שפתחה פרק חדש בחייה של הגדולה שלנו וחתמה פרק בחיינו. ובהדרגה, אני מסתגלת לידיעה שהיא בתוך מעגל משפחתי חדש. ופתאום, לחג הקרב יהיה טעם חסר, היא לא תחגוג איתי,היא לא תהיה שותפה לתחושת ראש השנה ויום הכיפורים, שצמחה לנו בשנים האחרונות. ושוב, החג ייחגג בהרכבים מפוצלים, בין שעות ויבשות ומקומות. ושוב, מכה בי הפער בין הפנטזיה שדמיינתי לי ובין המציאות שמחייבת הסתגלות לתנאייה. כל החיים אנחנו מתמרנים בין אותם רגעים שנוצרו על ידי המציאות, ושאליהם אנו מגיבים ברמה כזו או אחרת של השלמה,  ובין הרגעים שאנו יוצרים בכדי להשפיע עליה ולשנות אותה.

ילדה קטנה נולדה למשפחה עם ארבעה אחים בוגרים, ושנים רבות היתה תחת הזכוכית המגדלת של עיניהם שבחנו את התבגרותה. והיא גדלה להיות קצת שונה, כמעט שייכת לדור אחר. ואם בעבר היא רצתה להשתלב ולהיות מקור גאווה, הגיע היום שבו פרשה כנפיה ועזבה קיבוץ, דת וארץ מולדת. הייתי אז ילדה בת עשרים ואחת, ואחרי שנים של כאבים וציניות בחרתי יום אחד להסתכל למציאות בלבן- העיניים, והחלטתי, שמאותו היום לא יהיו עוד תירוצי- המציאות למכשול מעקב בחיי. ופגשתי את אהבתי, ואיתו עזבתי לארץ האחרת, שממנה גם חזרתי. וכאז כך היום, אני בוחנת את עצמי בראי המציאות, ובודקת עם האמת שלי, את בחירותיי והחלטותיי, ומנסה לנפות את הרעשים והסחות הדעת בכדי לברר איפה עובר הגבול הסמוי בין יכולותיי ובין תירוציי.

הבחירות של חיינו, הדלתות המסתובבות, שיכלו להסתובב גם אחרת, וכל תגי המחיר שאנו משלמים עבורן. החלטה מסויימת בצומת דרכים והנתיב שהיה נראה כנכון ומדוייק באותו הרגע. לעזוב את ישראל, לגור איפה שגרנו, ללדת, לבחור באמהות על פני קריירה, וכל מעברי הדירה שבאו עם השנים. החינוך לילדינו, סדרי העדיפות של זוגייותינו ומשפחתינו, ואותו הרגע שנסדק עולמנו הקטן ובחרנו בשינוי הגדול של הפיצול והחזרה. והשנים שחלפו מאז, המועקות והעיכובים שחסמו את נתיב האנרגיה שלי ליצירה. מגייסת את החיוך שלי בסוף כל חשבון נפש שכזה, מלטפת את הסדקים, ומבטיחה לעצמי, ממש כמו אז, שאסיר את התירוצים ואת העכבות. מאחה את היכולות המעט חבולות ואוספת אותן להתחלות חדשות. 
רות.אני יעל
אני יעל
09/09/2016 00:31
פוסט רגיש ונהדר. כל כך מדבר אליי. מהרבה כיוונים....
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: