עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים

איך שומרים על הלב כאשר הוא מתפצל..?

01/09/2016 13:06
Assi Berman Dayan
הגירה, זוגיות בלונג דיסטאנס

 

לא המצאנו את החיים בין שתי יבשות, ועשו את זה הרבה קודם, אבל עדיין, ולמרות הזמן שחולף, כל יום הוא לנו  אתגר מומצא מחדש. אי-אז כשארזנו מזוודות ונסענו אל מעבר לים, התחלנו בתהליך שראינו את תחילתו ולא דמיינו את המשכו. כן, הסיפור הידוע, עוזבים לחמש שנים, חוסכים קצת כסף לדירה, וחוזרים בחזרה.... וחמש השנים הוכפלו והושלשו והפכו גם לעשרים ועוד יותר. עם הזמן, פחתה יכולתם של השורשים שנשארו אי שם להעביר את המזון הרוחני אל הצמרות שהסתעפו אל עבר המרחקים....

ושוב קוראת כתבות על עולים חדשים עם התקוה שבלב הומיה והעיניים הבורקות מהתרגשות, ויודעת שעד כמה שהם מרגישים מוכנים, הם אינם יודעים עד כמה, והם לא משערים בנפשם את ההתחלה החדשה, את הזרות, את הניואנסים של השפה והתרבות. כי אני הייתי שם, ובאורח אבסורדי למדיי, עודני שם. כשעזבנו, התרחקנו מאהובינו, אני ממשפחתי והוא ממשפחתו. שנות המרחק האלה חידדו את זוגיותינו, לטוב, למשברים, ולחוזקה של האהבה והחברות להתגבר עליהם. ילדנו וגידלנו שלושה ילדים, ושימרנו יחסי לונג דיסטאנס עם המשפחה המושרשת בארץ. ואז, עשרים ואחת שנים אחרי שעזבתי עם שתי מזוודות, ארזתי שוב את חיינו אל תוך מכולה ועזבתי אותו, את איש-חיי. ומאז, כבר חמש שנים, שאנחנו בזוגיות שמטבע החיים, נבחנת בכל יום מחדש.

הוא קם בכל בוקר לעמל יומו, עם המתחים ורגעי הסיפוק, ושב בערב לבית ריק. אני, לעומתו, מתמודדת עם כל הרגעים הקטנים והגדולים של חבלי הקליטה, סופגת את כאבי ילדינו, מבליגה על עלבוניי וכאביי, נאחזת בקרני האושר, ולומדת להסתדר כאשה לבד. אשה בבועה בלתי אפשרית, לא לבד ולא ביחד, אך מתוך אותה בחירה ולא תמיד מברירה. אז, כן, גם כשהולכים אחרי הלב, עדיין זה מלווה בכאב. כאבו של לב מתפצל סודק סדקים אך גם מאפשר כניסתו של אוויר חדש, וממנו שואבים כוחות אפשריים.

 

 

 

רות.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: