עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים

נכתב לבתי לפני החתונה- על אהבה וחשבון נפש

04/09/2016 11:39
Assi Berman Dayan
משפחה על קו אמריקה- ישראל, אמהות, נשיות

מסכת הטלטלות שלי עודה בעיצומה. עם בת שחזרה לשם והתאהבה, ורוצה אותי איתה, עם בעל ששורשיו העסקיים עמוק שם, ועם הבדידות הפנימית שלי, אני מקרטעת בין שני העולמות.....

בנקודת הזמן הזו, שבה אני בין עבר לעתיד, בין רגל אחת נעולה בעקב פלטפורמה עכשווית והשנייה יחפה כמו אז בילדותי שבקיבוץ, שורשים מול כנפיים, אידיאלים מול תמונת המציאות המעשית. בנקודה הזו אני חוזרת לאחור, מנסה להבין ולמצוא הגיון בכל סלט המחשבות והקולות שבחיי.... בנקודה הזו אני בין הוריי, אבי שכבר מזמן איננו ואמי שתיבדל לחיים, ובין אישי וילדיי, אהוביי. בנקודה הזו אני אורגת את זיכרונותיי, את הרגעים והשעות, הימים והשנים, את מה שנספג וחלחל לישותי ואת מה שיבוא מהיום והלאה.

בין מחוייבות לאמא, ובין מסירות הבלתי מתפשרת לילדיי, אני נמצאת כבת, כאשה, כבת זוג, כאמא....ואני נקרעת בין החיבור לשמש ולאדמה, לזכרונות ולמקומות הכי רגישים וראשוניים שבהוויתי, ובין המעשייות המחוברת למציאות של חיי, של חיינו.... ראשון למאי 2016.

בעוד חודשיים וחצי אוביל אותך, ילדה בובה שלי, ראשונת ילדיי, אהובת נפשי, אל החופה....ובתוך אותו משפט ,קלישאתי לכאורה, מסתתרות תהפוכות רגשיות, דמעות וחיוכים. מצד אחד יחכה לך האיש שבחרת בו להיות שותף חייך, אוהב ונרגש. ומשני צידייך נלך אנחנו, אבא ואמא, שבעצם קצת נפרדים ממך ....עדיין, ולעולם, את תמיד בתנו, אבל , בכל זאת, צועדת בדרכך אל הפאזה הבאה של חייך....

ואני אוביל אותך לחופה, וגופי ייזכור. סימני המתיחה שבבטני לא ייעלמו, הם עדיין שם, מסמנים את תשעת החודשים, את הלידה הכואבת ומהירה ואת חודשי ההנקה הרבים. חבל הטבור כבר מזמן נחתך אך החוט העדין, השקוף, לעולם ימשיך לחבר ביננו ולמתוח את נימי נפשנו בכאב המרחק.

יום האם מתקרב, ודוכני האיפור, הפרחים והשוקולד כבר עמוסים בהבטחות מתוקות וצבעוניות, מתנות לאמא. פעם, כשהייתם קטנים, תמיד אמרתי, שאתם מתנותיי האמיתיות, אך גם שמחתי עם תשומת הלב של כרטיס ופרחים. עכשיו אני בת זוג ואמא בשלט רחוק. היית חיילת בודדה, ואני, מתוך געגעוע לארץ מולדת, מתוך רצון להתחבר מחדש לשפה, למילים למבטא, ומתוך רצון אמיתי להיות נוכחת בשנות הזיקנה של אמא-סבתא, בחרתי בחיי משפחה שהתפצלו בין חופיו של אוקיינוס גדול. וסיפור ההגירה בן עשרים ושש השנים, סיפור של התרחקות מאמא וממשפחה, חוזר על עצמו כשאני בארץ אחת, וילדתי בארץ אחרת, כל כך רחוקה.

נשיות ואמהות ב"לונג דיסטאנס" מחייבת מסירות מסוג שונה. את החיבוק מחליפה צביטה קלה בידיים בשעת שיחת הטלפון, ואת הארוחה המשפחתית על פינוקייה מחליפה הבטחה ל"משהו טעים" בפגישתינו הבאה. מימד הרגש והזמן מקבל משמעות אחרת, והתגובות לא תמיד נקלטות בזמן אמת. אמהות מעבר לים אומרת, בין השאר, שדמעות של בתך הבוכה מעבר לים ייאספו אל חיקך רק כעבור שבע שעות.... שאירועים שפעם לא יכולתן להעלות בדמיונכן שתעברו שלא -ביחד, באחיזת יד, בחיבוק, בנשיקה, פתאום קורים ונחווים ועוברים......

ומעבר לאמא, מה עם האשה שאני, האשה שרוצה לאגור אל תוך הוויתה את רסיסי הנעורים שעוד נותרו בה, רוצה לאהוב ולהאהב קרוב -קרוב ולא בפירורי תשוקה ואהבה שמתפזרים בין שני בתים ואלפיי מיילים. מרגישה את בחירותיי מגישות לי את חשבון ההוצאות הרגשיות שאינני יכולה להכיל. לפני עשרים ושש שנים בחרנו לארוז ולעזוב, כעבור שנה אחת נולדה לנו תינוקת ששינתה את סדרי עולמי והשפיעה על החלטתי לתת לאמהות את המשקל הגדול בחיי. עשרים ואחת שנים אחרי שעברתי לארץ האפשרויות עזבתי בחזרה למדינה הקטנה, הבלתי אפשרית. והלב שלי, כמו פלסטלינה, נמעך ומעוצב מחדש בכל שינוי וכל מעבר. האיש של חיי רחוק ממני ברוב ימות השנה ,ונוגס בנחישות שפעם היתה בי. כל פגישה היא שעון חול שמתמעטות בו השעות, כל פרידה היא דמעת מלח נוספת שנדבקת לקירות הנפש.

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: