עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים

כן כשאפשר, לא כשצריך- להגיד לילדינו ולעצמנו...

09/09/2016 12:26
Assi Berman Dayan
הורות, גבולות נשיים- אישיים

 

יום אחד הזיכרון מאתמול הופך להיות נוסטלגיה, והזמן שחלף מכסה את התמונות שנצרבו בנו באבק, שאם לאננקה אותו לפעמים סופו שיהפוך לשכבות אדמה המצריכות חפירות ארכיאולוגיות. שנים של אמהותהמתערבלות לרסיסי זכרונות מלטפים, ושל רגעים העוטפים את ליבנו ברוך נעים, שמצליח לטשטש את השריטות ששרטו רגעי דמע ועצב. האמהות שואבת אותנו למחוייבות מלאה. זה מתחיל מההריון, שבמהלכו משתנה לא רק גופנו. משתנה נפשנו, משתנה חשיבתנו. נשים מתארות תחושות שונות, מאוויים מתערבלים, טשטוש מחשבתי, או כמו שקוראים לזה, בין השאר, טפשת הריון.... ואחרי הלידה, ומי מאיתנו לא מכירה את התחושה, גם כשהגוף מתחיל לחזור למימדיו, עדיין ברור שכל עולמנו השתנה. לפני כמה ימים, בשיחה עם המתבגר שלי, הוא שאל אותי, כהרגלו, איזושהי שאלה אינטלקטואלית שנשגבה מיכולתי.כשהוא מחה על כך שאני לא בכושר מחשבתי, עניתי לו, זוהי טפשת דאגה....

כשילדי היו קטנים ואני אמא שאובה בהם, נרקמה בי תובנה, שמזמן כבר חרגה מההקשר הישיר לגידול הילדים. כדי להציב את גבולותי , אמרתי להן ,ואחר כך גם לו, שכשהן מבקשות ממני משהו אשמח לאפשר אותו, אך עליהן להבין, שלפעמים מתקיימים מצבים או תנאים, שבהם עלי לסרב לבקשותיהן. זו היתה יכולה להיות בקשה חומרית כמו לקנות משהו, או ערכית, כמו לדוגמה,להיות במקום מסוים או בחברה לא מתאימה. והמשפט שאמר אז הכל, היה : "כן כשאפשר,לא כשצריך".

עם השנים,הרגשתי, שהמשפט הזה בעצם מסמן לי גבולות גם בהקשר של נשיות, זוגיות, אנושיות.כשבאים מתוך תחושת נתינה מאד קל להיסחף ולטשטש את גבולותינו. לילה אחד לפני שנים, כשהיתהלי ילדה קטנה ועוד תינוקת במיטה לידינו, מצא אותי האיש שלי באמצע הלילה שרועה עלהרצפה במצב שנראה אז כמו סוג של התקף אפליפטי....לאחר בדיקות רבות שבהן לא נמצא לכך ממצא רפואי, הבנו שהיתה זו אפיסת כוחות. הייתי אז אמא וסטודנטית מסביב לשעון, עם 3-4 שעות שינה בלילה, ופשוט, קרסתי לתוך עצמי. באותן השנים הבנתיאת חשיבותן של שעות שינה ( היום הן עדיין מעטות אבל לפחות קצת יותר הגיוניות...) ,ומעבר לכך, עד כמה חשובה השמירה על הגוף והנפש.

וכאן מגיעה התובנה, שלמרות שכאילו ברורה, עדיין יש מקום לחדד אותה. ככל שנכיר בגבולות האישיים שלנו, של היכולות והמשאבים שבתוכנו, אלה המשתניםבין אחת לשני, כך גם נוכל לאזן את האינטראקציה האישית שלנו עם יקירנו וכל אלה שנוגעים במעגלי חיינו.  עם פריצת הגבולות הגיאוגרפית שלנו בשנים האחרונות, עת הפכנו משפחה דו- יבשתית, יותר מתמיד אני מנסה להזכיר לעצמי ולאהוביי שהאהבה הגדולה שלנו מאפשרת לנו הרבה כן ולפעמים גם לא, ועלינו למצוא את המקום ביניהם שמאפשר לנו סוג של איזון, מעט שלוות נפש , ואם אפשר, כמו תמיד, גם חיוך.

 

אני יעל
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: