עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים

נוף ילדותנו עוטף את נפשנו

13/09/2016 14:31
Assi Berman Dayan
זכרונות ילדות בראי המציאות

נוף ילדותנו זורם לנו בוורידים, צובע אותנו בצבעי בגרותנו, מחבר אותנו בשורשים סמויים גם כשנדמה שמזמן פרשנו כנפיים. הבית, הקיבוץ, הארץ , שזורים בתוך כל הרבדים הכי דקים או עמוקים של הוויתינו, והזכרונות שמעורבבים בהם הריחות והטעמים. תמונת האוכל שהוגש על השולחן בקערות מרכזיות, חלק ממנו הוסט בסלידה משולי צלחתי, קומקומי החלב הקר שמהם מזגנו בהנאה, המעדן שליקקנו בהחבא משוליה של קערה ענקית. מטפלות שבאו "משם", יצקו את זכרון המחסור והרעב שלהן אל צלחתנו והכריחו לסיים את כולה, ואני, ילדה בררנית המשחקת עם האוכל, מקווה שחלק ממנו יפול לרצפה, וחלק סתם ייתקרר עד שיוותרו לי עליו. הארוחות המתוקות של שישי בצהריים, סוכר עם קקאו( "סוכר חום") שפוזר ביד נדיבה מעל האיטריות הלבנות ועל קציצות הגבינה-סולת, איתם נלגם ה" אספרסו", הלבן-שמנת המעורב בפירות , הסמל המסחרי של הקיבוץ בימי שישי. האספרסו, היה כל כך אטרקטיבי עד ששימש לי כאמצעי לפתות את רס"ר הבסיס הרחוק שבו הייתי להסיע אותי עד הקיבוץ בכדי לאכול את המתוק הטעים הזה, שאיתו חגגנו מבלי להעצר על ידי המגבלות הדיאטיות של היום. ריח המרק של ליל שישי עטף את הנכנסים למטבח והצליח לעורר את בלוטות הרעב שנרדמו אחרי ארוחת הצהרים. הקיבוץ של פעם כבר מזמן נדחק למעמקי הזכרון, המבשלות האגדתיות של אז כבר אינן, ועדיין יש כאלה ביננו שעוד מכורים לריח ההוא של יום שישי.
כל כך הרבה רגעים שהיו אז רק שלנו, אנו שגדלנו בקיבוץ שנות של שנות ה60-70. שדות הכותנה, השקיעות שבשדות התירס, ואיך הלכנו שם, חברתי היקרה ואני, מפנטזות על אביר שיישעט עם סוסו מתוך השיחים הגבוהים ויקח אותנו לעולם דמיוני. מילים שנאמרו במפורש או בין השורות, וערכים שספגנו בעבודה ובקצת תורה שהרביצו בנו אנשי רוח חולמים.
הקיבוץ היה מתמיד מעין בועה משקפת של המדינה שבה הוא התקיים. וכשאנו ספגנו ערכים שהתערבלו בתוך הזיעה שהזענו בעבודת הסיקול, הקטיף, או העישוב, התקיים מסביבנו עולם שבהדרגה הפך לחומרי יותר ומפתה. וכאשר עזבנו כעבור שנים ,הוטחנו למציאות שלא היתה קשורה לשום מקום שהכרנו לפני כן, לעולם של מירוץ קיום, שלא תמיד היה לנו מושג אמיתי איך מתמודדים איתו. ואני, ביום אחד מצאתי עצמי באמריקה המאפשרת ללא הגבלה, לאחר שאפשרויותינו בארץ הרגישו מוגבלות .... ושנים שם, מעבר לים, בעולם עם סולם ערכים שנמדד בסכומים, בגודל מכונית וברוחב הבתים, הרגשתי כמו יצאתי מהווית ילדותי אך היא מעולם לא יצאה ממני. וכשאני נשאלת מדי יום כמעט, למה חזרת, מה איבדת כאן, מה הטירוף הזה.....? אני עונה, שחזרתי עם הלב, עם תחושות ראשוניות, כמעט פראיות-פרימיטיביות..... חזרתי כי בנימי נפשי, וללא הסבר הגיוני, אני עדיין יחפה בקיץ, שותה לרוויה ובהנאה כוס חלב קר מהרפת ומרגישה טבעית, חשופה עד כאב אבל גם חשה שלמות קטנה של שקט פנימי.

אני יעלIM AL
IM AL
19/11/2016 08:24
היי,
שוב את כותבת מדהים, כמי שגדל באותן שנים פחות או יותר גם בקיבוץ, היטבת לתאר את החוויה.
את התחושות, את הריחות, הטעמים, המראות.
נוטים היום לבקר בצורה גורפת חוויה זו , אני לכשעצמי רואה זאת כזכות שנפלה בידי לחוות חוויה ייחודית זו שאין רבים שחוו אותה.
בייחוד החיים בטבע אבל גם הביחד, ועולם המושגים הייחודי שכל כך מטפח את הכלל זאת על רקע דור ה I .
Assi Berman Dayan
20/11/2016 15:54
כל כך מודה לך שאהבת ושמילותיי נגעו בעברך ....הזכרונות שלנו מהקיבוץ משלבים את ריחם המשכר של פרחי ההדרים עם ריח הזבל שמשב הרוח מביא אלינו מהרפת בליל קיץ חמים.... הכל מתערבב, מתוק עם מלוח וכל זה ביחד מצטרף למי שהיינו ומי שבגרנו להיות:)
Yonina
23/06/2017 16:16
הי אסי היקרה!
לא הכרתי את הבלוג שלך , נתקלתי במקרה דרך הפייסבוק.
הכתיבה שלך נפלאה ומאד התחברתי לקטע על הילדות בקיבוץ. תודה שהצלחת לנסח במילים תחושות שאני מכירה !
Assi Berman Dayan
24/06/2017 11:15
תודה לך, יקירה, מילותיי נרשמות היישר מליבי. . . :)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: