עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים

נאחזת בטוב

14/11/2016 12:44
Assi Berman Dayan
הורות, חינוך, סובלנות וערכים שונים


כל כך הרבה מחשבות עפות בשבוע האחרון, כאילו נחיל דבורים התנחל בתוך כל התדרים בזמזום טורדני, שהופך למעיק ואף למייאש. תקרת הזכוכית לא נותצה השבוע, אבל אני מרגישה, שהקריסטל העדין ששיקף ערכים מסויימים, קודים של התנהגות, נסדק והועם. התחושה המיידית היא, שאנו נמצאים בצומת שמתנקזים אליה רגשות של חוסר הבנה, חוסר הגיון, ייאוש, אוזלת מילים. כאילו במשך עשרות שנים טיפסנו על קיר חלקלק ,שהיה מסומן בזיזי מסרים בהם נאחזנו תוך כדי שניסינו להעביר לילדינו ערכי סובלנות, פתיחות, קבלת השונה, חמלה, אהבה. שנים של קודי חינוך והתנהגות שיצקנו אל תוך העטיפות המחבקות בהן כירבלנו באהבה את התינוקות, הילדות, הנערות. ונדמה, ששנות הטיפוס כאילו הסתיימו בהידרדרות חורקנית, ושקיים סיכוי מפחיד שרק טביעות אצבעותינו או מלח דמעותינו ישאירו סימנים לכל מה שניסינו להשיג.

שתי בנותיי נולדו במחצית הראשונה של שנות התשעים, והן שייכות לדור שגדל והתחנך על קו התפר בין שנות התשעים לשנות האלפיים. כאמא צעירה, שגדלה בישראל, חוויתי דרכן מערכת חינוך שונה לגמרי מזו שבמסגרתה גדלתי. היתה קיצוניות במעבר מחיי הקיבוץ, שבו היה מותר להגיד כמעט הכל, ולעתים גם להעליב עד כלות, אל מערכת חינוך אמריקאית ברורה, מסודרת ונוקשת נימוסים. כל אמירה או הרמת קול מעל המקובל היתה לא תקנית, וכל סטייה מכללי ההתנהגות נחשבה לחוסר- התנהגות . . . "תתנהג!" היתה מורה או אמא לחוצה מורה לילד או לילדה כדי ליישר אותם בחזרה אל תוך הקו. בבתי הספר לימדו איך להמנע מהתנהגות בריונית ופוגענית ואימצו את תפיסת    ה-"אפס סובלנות" לכל התנהגות אלימה.

גידלתי את בנותיי, אי אז באמריקה, עם הגישה שהן יכולות להגשים הכל, ושאף אחד לא יכול לפגוע בהן גופנית או מילולית פשוט כי מתחשק לו. בבית הספר התווכחו האמהות אם יאה לקנות לבנות חוטיני וחולצות בטן א-לה בריטני ספירס. כמה שנים אחר כך הבנו שסקס, אלכוהול וסמים, הם חלק ממציאות חייהם, וחיפשנו אחר דרכים להקנות כלים להתמודד עם הפיתויים והסכנות. ידענו שזהו דור חדש שצומח עם ערכים שבתוכם משולבים מסרים של מתירנות ושמרנות, עולם אגדות מתוק מהול במציאות חריפה ולעיתים בוטה. בתוך העולם הזה ניסיתי לעטוף ולחזק בבנותיי את תחושת הבטחון והאהבה העצמית, וייחלתי שלא תיפגענה בגופן או בנפשן. בנותיי אהבו את עולם האגדות, והעסיקו את עצמן שעות במשחקים דמיוניים שבהם כיככבו ברביות, ונסיכות דיסני. אבל, יחד עם חלומות ומשחקים היתה בהן תחושת מציאותית ברורה, שבחייהן האמיתיים הן בנות שתגדלנה לנשים בעלות שוויון זכויות מלא ושליטה מוחלטת על נפשן וגופן.

בשנת אלפיים נולד לנו תינוק. קצת חששתי מאיך ירגיש לי לגדל בן אחרי שתי בנות נסיכותיות, אך הפשלתי את שרוולי ליבי כדי להבין, לחנך, ולהעניק לו את כל הטוב. החששות התחלפו בשמחה על ההזדמנות לגדל בן שמוקף בבנות, ילד, כך קיוויתי, שיום אחד יהיה לגבר שיעניק יחס שוויוני ומכבד לנשים. למרות האתגרים המתמשכים, תמיד היה לי חשוב ללמד אותו להתייחס לכל אחת ואחד בכבוד ולהבין באופן חד משמעי את גבולות האחרת. בבית שלנו, ובמערכת החינוכית, עבר מסר ברור, שלא- פירושו לא! והדגשנו באדיקות את ההתייחסות השוללת כל אלימות, מילולית או גופנית, ורואה בה התנהגות פסולה ומוקצית אשר יש לעשות כל שביכולתינו כדי לעצור אותה ולהימנע ממנה.

בבתי הספר בהם התחנכו ילדיי, הופנם מסר מאד יסודי, ששלל אפלייה על כל בסיס שהיא. ונכון, הכל התיישר עם הקו הפוליטיקלי קורקט, ונדמה מעט סטרילי, אבל עדיין הצליח ליצור קוד מסויים של ערכים. בנותיי לא שפטו את חבריהן לשכבה על סמך השתייכותם הדתית, גזעית, מינית. וגם אם, מטבע הדברים, היו בבית הספר קבוצות אתניות שונות עדיין היה ברור שהמערכת באמת שוויונית לכולם.

חלפו השנים, ומהן אני מגיעה לכאן ועכשיו. נדמה כעת, יותר מתמיד, שמפלצת הגזענות, הסקסיסטיות, האלימות וההתלהמות באמריקה, בישראל ובכל מקום, מתעצמת, מתנפחת, וכואבת. האלימות הזו מקבלת רוח גבית ועידוד ממנהיגים שהם שליטים ולא מתווי כיוון של איחוד ופיוס. בישראל, לצערי, רוח העומד בראש השלטון תומכת, גם אם בשתיקה, בסגנון של פגיעה ועלבון. ובאמריקה זכה השבוע הבריון הכיתתי במדליה מוזהבת, בכבוד מלכים, בשרביט ההנהגה, אחרי שאימץ במובנים רבים את אותן ההתנהגויות הבריוניות שכה ניסינו למחוק ולהדביר. הבריון המשמיץ הוא עכשיו ראש וראשון, המנצח הגדול!

אז מה נותר לנו אחרי שנות חינוך אוהבות, עוטפות ומסורות? נותרנו עם שברי מסרים, עם התפכחות מחלום, עם שברי ערכים מנותצים. כל אנשי החינוך וההורים המסורים, שניסו לחנך שאדיב, חומל, רגוע ומנומס זה טוב ונכון, כעת רואים שהבריון הוא נושא הבשורה.... ואנו מקשים, האם באמת?

אני מודה, שתגובתי הראשונית היתה לחשוב, שהנה נשמט מתחת לרגלינו מרבד הערכים שבהם האמנו. בימים הראשונים חשתי, שכל מה שרצינו להנחיל לבנותינו ולבנינו התמסמס בחלל הסיסמאות והתוצאות הבלתי נתפשות. חשתי, שהמשוואה הפשוטה בין התנהגות בריונית ובין דחייתה כמו איבדה משמעות חברתית. אבל, בזכות הערה שהביאה הארה, הבנתי שזה לא הזמן לוותר!

כי עכשיו, יותר מתמיד, זה הזמן לרענן ולזכך, לחדד ולהדגיש, שכל אותם רעיונות של שוויון, כבוד ואחווה אנושית אמיתית, חזקים יותר מכל נסיון לטשטש ולמסמס אותם. הם קיימים במלוא עוצמתם השקטה, במלוא האור והטוב שהם מייצגים. הבחירה האמיתית, בסופו של יום, היא זו שאינה תלויה בשום שיטת בחירות פוליטית כזו או אחרת. הבחירה האמיתית בטוב תלויה בנו כיצורים תבוניים. בשעה בה כה רבים סימני השאלה, אני בוחרת למצוא מחדש את נקודות האחיזה שייאפשרו את המשך הטיפוס, ולא מוותרת על חיפוש התשובות. אני נאחזת בטוב, ומאמינה שהוא קיים במקום הכי אנושי וראשוני, המקום עליו אסור לנו לוותר. כי אחרי שניקינו את כל הרעשים והמחיצות, ומעבר לתארים, לכותרות, לתיוגים, אנחנו כולנו, בפשטות, רק בני אנוש ברי חלוף.

 

 

 

 

רות.IM AL
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: