עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים

לילה אבוד בפריז

18/11/2016 18:25
Assi Berman Dayan
סיפור חיים ותובנות זוגיות


זוג צעיר ונלהב מגיע לפריז אחרי לילה שלם של נהיגה מהריביירה. מוצאים מלון קטן מתוך רשימת המלונות שבמדריך התיירים שבידם, הולכים לחדר, נחים ומתקלחים, מתלבשים יפה ונועלים את נעלי העור החדשות שקנו באיטליה לקראת ערב ראשון בעיר האורות והאוהבים. סוף שנות ה-80', והתמימות עדיין צעירה וחסרת נסיון.     

מסוחררים מהתרגשות יוצאים מהמלון להחזיר את האוטו לסוכנות ההשכרה. מצליחים לנווט אל מרכז העיר, מחזירים את האוטו ומתכננים את המשך הערב. שעת אחה"צ מוקדמת, השמש מאירה, הכל מקסים. מחליטים לאכול משהו, וחושבים שאולי כדאי לחזור למלון לנוח קצת לפני המשך הערב.אוקיי, בואי ניקח מטרו למלון , הוא אומר, אולי זה קרוב ואפשר ללכת ברגל. אין בעיה,היא אומרת, בוא נחזור. אבל. . .לאן אנחנו חוזרים, לאיזה מלון?  היא שואלת, לקחת את כרטיס הביקור? לא, חשבתי שאת! אין לנו את שם המלון?? הם מתבוננים זו בזה נבוכים....אבודים.  

הזוג הזה היינו אנחנו, לפני שנים כל כךרחוקות. ואותו הלילה הארוך, שעבר עלינו ברחובות פריז נחצב עמוק בהוויה הזוגית שלנו.כמו בסרט תזזיתי ואפל, כך חרשנו באותו לילה את רחובות העיר, רחוב אחד אחרי השני,למעלה ולמטה, בחיפוש אחר המלון הקטן שזכרנו במעורפל. המפה שבידינו סומנה בקווים אדומים , שמחקו את הרחובות הלא נכונים, ואת כל בתי המלון אליהם נכנסנו במהלך הערב והלילה. כשהחושך ירד, אופי העיר השתנה לעיננו. ראינו את מסיימי העבודה יוצאים לאכול במסעדות שמסביב, ושעתיים אחר כך גם ראינו אותם הולכים בחזרה לבתיהם. אחריהם הגיעו הבליינים, הצעירים חסרי הדאגות, בבגדי הערב היפים. ואנחנו שם, כמו שני חסרי בית לבושי מחלצות, מחפשים מקום לחזור אליו, להניח את הראש, לחלוץ סוף סוף את נעלי העור הלוחצות. חצות הלילה, ועדיין משוטטים בתשישות, בתי המלון סגרו את שעריהם, ואין עם מי לדבר, אין את מי לשאול.   

לילה בעיר. מנקי הרחובות ומכוניות הזבל תופשים את מקום הבליינים, עיר האורות מחשיכה ונרדמת. ואנחנו כבר הולכים יחפים, עוד רחוב, עוד סמטה.... מונית עוצרת לידינו. הנהג מגחך, כמובן, ומשוכנע שיצליח לאתר את בית המלון. בהצלחה לך ולנו אני חושבת, אך כבר לא מחכה ומתיישבת במושב האחורי עם רגליים מורמות ויחפות. העיקר שניסע עוד קצת, העיקר לשבת ולנוח.... לא רוצה לעזוב את הכריות הנוחות, לא רוצה לחשוב, לא רוצה להחליט.... אחרי שעה או שעתיים, כי מי סופר ומי זוכר, הוא מוריד-משליך אותנו מול תחנת המשטרה. הוא התייאש מלחפש, רוצה לסיים את המשמרת ולהיפטר מהתיירים ההזויים שב מכוניתו. בתחנת המשטרה כבר הפכנו לקוריוז, גם אנחנו כבר צוחקים למרות שמתים לבכות ולצרוח. צרפתית רצוצה שפוגשת שברי אנגלית לא מביאה אותנו, או את השוטרים, לשום פתרונות. השעה ארבע לפנות בוקר, ואנחנו יושבים שם, מחכים לעלות השחר. לילה ראשון בפריז, ממש לא כמו שדמיינו. . .

אנחנו יושבים על הספסל בתחנת המשטרה, מרוקנים מכל תחושת האושר שהרגשנו שתים עשרה שעות מוקדם יותר. התסריטים שאנחנו מריצים, כל מה שהיה, כל מה שעשינו ולא עשינו ,שהביא אותנו לנקודה המייאשת הזו. שואלת את עצמי, איך זה קרה, איך יצאתי בלי לקחת כרטיס ביקור.... הוא סמך עלי, אני סמכתי עליו, וכל אחד מאיתנו מאשים את עצמו.במהלך השיטוט הלילי שלנו אנו חווים רכבת שדים של עליות וירידות, ואיכשהו בכל פעם שאחת צונחת השני מתעשת ומוביל, וכשהוא מתעייף ומתייאש אני מתנערת ומחדדת חושים ואינטואיציה.     

שש בבוקר, העיר מתעוררת ליום חדש. שוטר צעיר רוצה להיפטר מאיתנו, ושולח אותנו למלון שמעבר לפינה. יש שם, הוא מבטיח, איש שיוכל לעזור לכם. אנחנו הולכים למלון הקטן ושואלים את האיש שבדלפק אם יוכל לעזור לנו. הוא לא ממש בטוח, ולא יודע איך לעזור. ואז, כמו מתוך מאגר אנרגיה שהיה רדום כל הלילה, אני מבקשת את ספר הטלפונים של בתי המלון.פותחת בדף המלונות בני שלושה כוכבים, ומתקשרת לאחד מהם שנראה מוכר. הלו, אני שואלת את הקול בטלפון, האם שם המשפחה מופיע ברשימת האורחים? כן, הוא עונה, ישלנו חדר שחיכה לכם כל הלילה!                    

שנים עברו, אנחנו במסע-החיים, עוברים שעות של אושר וקושי, טלטלות ולבטים, אך תובנות הלילה ההוא נצורות בתוכנו גם היום. נשארנו עם הידיעה, שבשיתוף פעולה, בלקיחת אחריות במקום האשמה הדדית, בשילוב החוזקות של שנינו אנחנו מוצאים בסוף את המקום האבוד, ואת הצמיחה האישית- זוגית. כמו אצל כולם, זו עבודה מתמשכת, אבל ארוג בה חוט עדין של הבנה ותקווה.

 

 

רות.IM AL
רות.
18/11/2016 19:12
רותקתי למסך! מקסים ומרגש לקרוא על הזיכרון המשמעותי הזה והתובנות בעקבותיו ובעקבות השנים :)
Assi Berman Dayan
18/11/2016 20:25
תודה לך, רות ושתהיה לך שבת שלום ואהבה☺️
IM AL
19/11/2016 08:15
או הנרי במיטבו :)
ועוד אמיתי !
ממש כף לקרוא אותך, ועוד אינך אנונימית ,תודה !
Assi Berman Dayan
19/11/2016 17:18
תודה לך, אנונימי/ת. הכל אמיתי, וגם השמחה למקרא מחמאות שכאלה:)
IM AL
19/11/2016 18:59
כן אני אנונימי מהמניעים שלי :)
כל אחד ודרכו, רשמתי לך גם תגובה בפוסט אחר בו מעט יצאתי מהאנונימיות שלי :).
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: