עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים

מפלצות ושדים או- אנטישמיות באמריקה לפני שנים

03/03/2017 17:52
Assi Berman Dayan
גזענות, אנטישמיות- זה קרה גם לי באמריקה


גל אנטישמיות סוחף את ארצות הברית, וכולם נסערים עם צלבי קרס שמצויירים חדשות לבקרים, מצבות מחוללות והתראות על פצצות במרכזים היהודיים. ותוך כדי סדר בנירותיי מצאתי קטע שכתבתי ופרסמתי בטור שלי ב"ידיעות אמריקה" לפני כתשע שנים. גילויי גזענות, כמו הטרדות מיניות, כמו מחלות ותאונות, תוקפים אותנו כשאיננו מוכנות וסודקים את שכבת האשליה שמגנה עלינו בתחושה ש" לי זה לא יקרה". אז זה קרה לי אז, יום אחד באמצע החיים, בעיירה הנינוחה, המרופדת, הסמי-יהודית וישראלית, שבה חייתי ושבה חי אישי היקר עד היום.

מלבד שינויים קלים, חלק מהדברים שכתבתי אז, בשנת 2008:

"במרכז העיירה, בחנות של ההודי, שאומר בעברית משתעשעת "חבל על הזמן" ו"שבת שלום", הייתי בעיצומן של הקניות הרגילות לשבת. פתאום, משום מקום יצא לו השד, איש קופצני, לא מגולח, ממלמל ומגיב לכל תנועה ומילה בצחוק עצבני ורע. וכך, ביום שישי , באמצע החיים הוא ירה מפיו את הקריאה שהסיתה המונים בגרמניה הנאצית מלווה במועל יד, קריאה שלא אחזור עליה. הוא אמר מה שאמר, יצא מהחנות, והשאיר מאחוריו מועקה, תדהמה ואלם מוחלט.

וכמו שלפעמים אנחנו מקבלים מכה ורק אחרי שעות חשים את עוצמת הכאב, כך היתה תחושת המחנק, שהתחזקה בתוכי ככל שעיכלתי את מה שקרה, וככל שהתעוררו בי כאבים של דורות ופחדים של מי שגדלה בצל סיפורי השואה.

בהוויתי אני נאחזת בצחוק ובאופטימיות, ולמרות הדאגות היומיומית מתקיים בי בסיס של הכרת תודה על מה שיש, ואמונה בכוח לשנות את מה שמציק. כעת הרגשתי, שאני נשאבת לריק של חוסר אונים זמני.

אחר כך הגיע הזעם, ואמרתי לעצמי שלא אכנע לחולשה, ועשיתי כמיטב יכולתי שאותו שד עלוב לא יזהם את חייהם של עוד אנשים. הסברתי לבעל המקום את משמעותן האיומה של המילים שנאמרו, והלכתי להגיש תלונה במשטרה, כדי לתעד את מה שקרה וכדי שאם הוא יאמר את המילים האלה שוב או ילוה אותם בעוד מעשה שנאה, ניתן יהיה להראות שהיה לכך תקדים." (ניו ג'רזי, 2008)

הרגשתי אז, והיום אף יותר, שאנטישמיות, וגילויי גזענות בכלל , הם סוג של שפעת, ובאין חיסון יעיל באמת נגדה, וכשהיא תוקפת את הגוף, אנו נחלשים ונופלים לקרשים. גם אם לכאורה חיים באיזור שנחשב ל"מוגן" יחסית, עדיין בכל שכונה או עיירה ניתן לפגוש באלה שמחכים ותוקפים ברגע של שאננות או חולשה. הדרך האמיתית להתרפא היא בחינוך ובהכרה, שאנחנו, כקבוצה שסבלה כה הרבה משנאה תהומית ורצחנית, נפסיק את "משחק המסירות" הזה שבו אנו חיים. המשחק שבמהלכו אנו כמו תופשים את "כדור" הגזענות ומשליכים אותו הלאה, לעבר הקבוצה הבאה. כצאצאי דורות רבים של אנשים שנרדפו בגלל השתייכותם הדתית והאתנית, עלינו לראות אל מעבר לאנטישמיות הגואה במקומות שנדמו בטוחים, מקומות שאננים כמו עיירותיה השלוות של אמריקה. מי יתן, ונשכיל לקלף מעלינו את קליפת ההכחשה ונתגבר על הקולות המסיתים שמשליכים את כדור הגזענות הלאה, לעבר הקבוצה הבאה, ומטילים בני אדם נוספים אל תוך הקלחת הרותחת וההרסנית הזו.

קרני השמש בסוף מאירות מבעד לעננים הקודרים, והן מצליחות לחולל קסם, תקווה, ואמונה שאפשר לגייס אור גדול כדי לגבור על החושך.

שבת שלום:)

IM AL
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: