עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

נולדתי בקיבוץ דתי, להורים יוצאי גרמניה, שקראו לי אסנת כי נולדתי קרוב לפרשת "מקץ", ששם מוזכרת אסנת, אשת יוסף. כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר, ששמי נהגה בA, כפי שקבע אבן שושן.....ובכל מקרה, מגיל קטן נקראתי אסי, ונעים מאד להכיר.
יש באמתחתי תארים אקדמיים, עסקתי בעבודות מעניינות, אבל חיי באמריקה העמידו את האימהות במרכז מעייניי. אני אמא לשתי בנות, נשים צעירות, ולבן מתבגר, ונשואה כ-30 שנה לאביהם היקר. לפני חמש שנים חזרתי לגור בישראל לאחר עשרים ואחת שנים בהן חייתי בארה''ב, ומאז אני חיה בזוגיות ובאמהות מפוצלת בין היבשות. את כל הסיפורים שמאחורי התקציר , סיפורי נשיות, אמהות, הגירה ועוד , אני משתפת בבלוג הזה. החיים הוגשו לי בסוג של בופה, טעימות מהמון מצבים והתנסויות, ומעל כל אלה אני בוחרת לחייך אל החיים ואיתם, ומקווה שגם אתכם. להתראות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
נושאים

NOW WHAT

30/06/2017 18:54
Assi Berman Dayan
על מלחמות, זכרונות ושינויים

 

ששת הימים, 50 השנים, על מה שבין האישי לפוליטי.... 


זכרון שצרוב בי ממלחמת ששת הימים, כתמונה שצבעיה דהו עם השנים. אני ילדה בת שלש וחצי, ורצה בצהרי היום עם חבריי לגנון, כולנו בתחתונים וגופיות, ממהרים למקלט לקול האזעקה שפולחת את האוויר. הזכרונות האחרים מתעמעמים, חמישים השנים שחלפו מאז יצרו מעליהם שכבות-שכבות של רגעים ותמונות.

עוברות עוד שש שנים, וקול הסירנות ותנועת המכוניות מהכביש הראשי חותכות בחדות את שקט יוםהכיפורים של שנת 1973, ומלחמה חדשה סודקת שוב את בועת ילדותינו. מהמלחמה הזו זכרונותיי ברורים יותר, ילדה בת עשר וחצי, שמתבלבלת בין הפרטי- למשפחתי- לכללי, ומנסה להביא איזושהי תועלת בכאוס הגדול. צהרי היום, המבוגרים בבית הכנסת, ואנחנו נסערים עד נרגשים מהעובדה שאפשר לענות לטלפונים ואולי גם קצת לשמוע רדיו. טלפון אחד מרכזי במרתף חדר האוכל, ואנחנו יושבים לידו לקבל את הודעות החירום שזורמות אליו. ומתקשרת אשת אחי היקרה,  שילדה את בתם הבכורה שלושה ימים קודם, ומבקשת שיבואו לאסוף אותה מבית החולים כי מפנים ושולחים הביתה את מי שאפשר. אני חושבת עליה היום, ארבעים ושלש שנים אחרי, ומנסה לדמיין איך הרגישה אז האמריקאית הכה צעירה, שרק ילדה ופתאום נוחתת עליה מציאות מלחמתית כה פתאומית ומפחידה. תפילת מוסף של יום כיפור, ואני בחלוק קצר ובכפכפים, עולה לעזרת הנשים לספר לאמא שלי על שיחת הטלפון מבית החולים. פאסט פורווד לכמה שעות מאוחר יותר, והיא יושבת עם התינוקת הזערורית בסלון בית הוריי, ומסביב המולה והתרגשות מתוחה. הצום הסתיים,ומתחילים להאפיל את החלונות, ואני זוכרת, כאילו היה אתמול, את אלישע היפני, אלוף הקראטה, ששתה רק מים רותחים, מחייך, ומלא בטחון, שגם הפעם ישראל תנצח.

שבועות של מתח ואובדן, ומגיעות הידיעות הכואבות, על הרוגים, על פצועים, על שבויים ונעדרים.ובונדי של משפחת יעקבס, ותני של משפחת אהרון, ועוד שמות רבים באותיות שחורות משחור. והם מתווספים אל חללי המלחמות הקודמות, ששמותיהם מוקראים ברשימת ה"יזכור" של יום הזכרון, ונאספים לתוך ים הדמעות. דמעות היתומים והאלמנות של חללי הקיבוץ בנגב, דמעות הכאב האצורות של יונה על אחיה, וכאבה שהוצנע תחת מעטהאצילי שקוף. וכל אלה חוברים אל זכרונות ניצולי השואה ומפזרים בסביבת ילדותינו שברי חששות ופחדים, מצוקות והדחקות רגשיות, וצורך כפייתי לדבוק בעשייה יומיומית, עשייה של שגרה.

מדלגת עם השנים, מתבגרת, מסיימת את התיכון ומתגייסת עם כולן וכולם לצבא. תשע שנים מהמלחמה האחרונה,שנת 1982, ושוב פורצת מלחמה. מלחמת לבנון. ועכשיו אלה אנחנו ששם, ואלה חברינו לסיר ולמשחקי הילדות, שחייהם מוקרבים למולך המלחמות, והדאגות והחרדות הם שלנו, בגובה העיניים והלב. רעידת אדמה, שבר גדול הקורע אותנו, כששרגא אהובנו, אשף השחייה והמשחקים, יפה -העיניים וטוב הלב נגדע בחוסר תכלית. היופי והתמימות שמיסכו את חיינו בשנות הילדות, אלו שהצלחנו להתכסות באשלייתם, נאכלו באש הלבנון, באש המזבח שלא מציל את הנאחזים בו.

והזמן רוקם על הכאב מעטה דק שמאפשר המשכיות, וטוויסט גורל מחבר ביני ובין חברו ליחידה, שהופךלאיש חיי. ואנחנו זוג צעיר, שנאבק ומנסה להתפרנס בארץ הזו, בישראל של אמצע-סוף שנות השמונים. אינתיפאדה מתלקחת, ובאים ימי מילואים רבים ולא הגיוניים, במיוחד כשיש עסק קטן בהקמה והישרדות. ואז, אורזים מזוודות וזכרונות, מקפלים קמטי חיים בתוך כמה בגדים וספרים, וטסים לאמריקה. אנו בורחים מארץ המגבלות הבלתי אפשריות אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. . . .

ינואר 1991, עוד תשע שנים חלפו מהמלחמה האחרונה, ואני יולדת את בתי בניו יורק הרחוקה. די בודדה, בחוץ שלג וקור, אבל מודה על כך שאיני צריכה להתעטות ביחד איתה באוהל ובמסיכת גז. מסלול חיים, בין מלחמות, בין אבידות, בין אהבות, בין סיומים להתחלות. ונפשי, מאז, מתפזרת בין שתי היבשות, בין אהוביי, סינדרום ישראל -אמריקה כענן מר-מתוק, מלווה את חיי. וסבבי המלחמות, שחוזרים ב"לופ", ללא פתרון וללא מוצא, והררי סיכומים, גיבובי מילים שיוצרים מגדל רעוע של שגרה שמתפרקת לכדי כאוס קרבי רפטטיבי.

וזו אני, מנקודת מבטי האישית לגמרי, ואני נוף ילדותי, ומחשבותיי נכתבות מנקודת הסתכלותי הפרטית. אבל, נוף חוויותיי ונוף זכרונותיי נושק כך, או אחרת, לחייהם של כל הנולדים וגדלים וחיים ומתים בארץ הזו. אני, שעזבתי, ולפני שש שנים חזרתי אל הארץ הזו, עשרים ואחת שנים אחרי שעזבתי אותה בכאב. חזרתי אליה באהבה, מתוך בחירה, מתוך הכרה שאני ואהוביי נשלם מחיר יקר. חזרתי מתוך תקווה, שהארץ האהובה תפסיק לזעוק ולדמם, ושרוח של חמלה ותבונה תרגיע, ותפסיק את מחול החרב והשכול. בשש השנים מאז שחזרנו- עלינו לארץ, הספקנו גם "לחוות" מבצעים- מלחמות, והגענו עם כל החברה שחיה כאן למצב הנוכחי, שהוא קרב פנימי- אזרחי, ששולטים בו קרע ופחד.

אינני יכולה עוד לאגור את מילותיי בתוכי, הן זולגות את עצמן החוצה. אהבת המקום הזה איננה נחלת הצד הצועק, האלים, המתלהם. אפשר, ורצוי, לאהוב דווקא באמצעות חיפוש הטוב, החמלה והאחווה. בחרתי לאהוב בעצם היותי בארץ הזו, בעצם אמונתי בקשר ובחשיבות שיש לחיינו כאן. יהיו שייבטלו את דבריי בתייוגם כנאיבים, אך זוהי לא נאיביות. אמונה ביכולת העשייה אינה נאיבית, והיא הבחירה היחידה שעליה חונכנו. חונכנו על מיתוסים של חלוציות ודבקות במטרה כנגד כל הסיכויים. גדלנו על ברכי האמונה והתקווה שגן פורח יכול לצמוח גם באמצע המדבר, ושמאובדן ושכול עצומים יכולה לקום חברה שחותרת לאחות קרעים ולשגשג מחדש. האמונה ביכולות האלה, אם נדבוק בה, מסוגלת להצמיח כנפיים חזקות שיכולות להרים אותנו מעל להתחשבנויות הרסניות, ולפתוח באופקינו אפשרויות הפתוחות בהרבה מעל להרג, לשנאה ולדם. בכל ליבי אני מאמינה, שניתן לאזור עוז לשנות, ולהשתחרר מכבלי ה "מה שהיה הוא שיהיה". במאמץ גדול, במחשבה, בהקשבה, בפתיחות והרבה רצון ויצירתיות אפשר, והכרחי, ליצור כאן מציאות אחרת. מייחלת בכל ליבי, שזכרונותהמלחמות והשכול יהיו לא רק אפיזודות של נוסטלגיה והתרפקות על עבר נשגב, אלא גם, ובעיקר, בסיס ודשן לתובנות ומעשים שיובילו למחילה, לחמלה ולחיים. . . !


IM ALרות.
IM AL
01/07/2017 15:26
עצוב לנהל חיים בצילן של מלחמות.
Assi Berman Dayan
02/07/2017 00:26
נכון, זה גם מה שאני חושבת, ולכן חייבים לשנות ....
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: